אני אסמטית מגיל מאוד מאוד צעיר. כילדה היה לי מפזר אדים חמים (רעשני במיוחד) בחדר, היינו שמים בו טיפות אקליפטוס, היו גם המון תרופות, יציאות עם פיג׳מה לאוויר הקר בחורף - או לפתוח את המקפיא ולעמוד מולו בקיץ. בשנות ה-70 לא ידעו להתמודד כמו היום עם אסטמה ואני ממש זוכרת אישפוז ארוך בבית החולים בגיל 4. שנים הייתי נחנקת משיעול ליד אנשים, צוחקת איתם מתוך מבוכה ומרגיעה אותם ש״אין לי שחפת״... ואז התחלתי לרוץ, וזה נשמע רע ביותר! גם ככה נשימות של אסמטים יכולות להשמע די רע באופן רגיל, וכשזה בריצה - זה נשמע כאילו אני הולכת להחנק. אז מה הקשר למוזיקה? הדרך היחידה לא להלחץ מהנשימות המפחידות שלי בזמן ריצה הייתה לרוץ עם מוזיקה בקולי קולות כדי לא לשמוע את עצמי. אני, שאוהבת שקט, מצאתי את עצמי לא יכולה לרוץ בלי מוזיקה, התמכרתי לרעש הזה באוזניים, לא לשמוע מה קורה סביבי, ומתקשה לרוץ בלעדיה. באופן מאוד מפתיע ולא צפוי, מאז שהתחלתי לרוץ האסטמה בנסיגה, בכל שנה אני משתמשת בפחות ופחות תרופות, יש לי פחות התקפים, ובאופן כללי הנשימה השתפרה!
ועכשיו, כשאני פחות זקוקה למוזיקה, המטרה היא להיגמל ממנה לפחות בריצה 😉