שבוע וחצי עבר מאז מרתון טבריה. לא הצלחתי עד עכשיו להחליט איך מסכמים כזו חוויה מטורפת.
קצת קשה להסביר למי שלא חלק מהעולם הזה את הפרפרים בבטן, את ההתרגשות, את חוסר השינה בלילה שלפני, את העמידה בקו הזינוק עם אלפי מתרגשים כמוני, את הביחד הזה. ואת היציאה לדרך, מאבק בלתי נגמר של 30 ק״מ ברוחות חזקות שדחפו אותי כל כמה צעדים חצי מטר הצידה (וכן, מסתבר שהרבה יותר קל לרוץ במבול של שנה שעברה...) המאבק ברוחות הצטרף למאבק המנטלי של 42.2 ק״מ. אבל חייכתי כל הדרך! שמחתי לראות רצים סביבי, שמחתי לראות את המעודדים בצידי הדרך (כן, במיוחד אתה בצומת צמח שזכרת אותי בחזור וצעקת: ״הי, את עדיין מחייכת! כל הכבוד״) שמחתי שיכולתי לעודד במעט רצים שעצרו בצידי הדרך, שמחתי לראות את הק״מ יורדים בשעון, שמחתי לדעת שעוד מעט זה נגמר... זה המקום להגיד תודה לאהובים שלי שחיכו בסבלנות שיהיה לי שוב זמן להיות איתם עמיחי, בר, זיו וזוהר.
תודה לגאולית וליהודה על הביחד והדאגה לאורך היומיים האלו, אתם משהו מדהים!
תודה למתאמנים שלי שברכו, פירגנו והציפו אותי במלא אהבה.
תודה ל Amos gil- photographer על התמונה.
ותודה לגבר שאין לי מושג מה שמו ומיהו - שרץ איתי בקצב מדהים את 4 הק״מ האחרונים...
ความคิดเห็น